מתוק בריא!! כשר?

אם השם ה"נבט" עדיין לא אומר לכם כלום, מסתבר שהצורה הגבישית שלו העשויה כמעין אבני חצץ לבנים תזכיר לכם מי הוא הנבט, נכון שזה מאד מפליא איך הסוכר הנחשב כאויב הבריאות נהפך לתרופה, אבל עיון קצר בחלק מהפוסקים הראשונים והאחרונים מעלה נקודה מעניינת , למשל האם מותר לאדם למצוץ סוכר בשבת אם זה נחשב כתרופה כי זה טוב לקצרת (אסתמה), וגם עוזר ל"מי שיש לו חזה קצר ויש לו שיעול" ו"מונע מרה ירוקה ולבנה בקיבה", ובוודאי נחשב מה"סמים המשלשלים" והרשימה מאד ארוכה ומגוונת גם בשלל התרופות וגם בשלל הפוסקים מהרמב"ם והמהרי"ל, ועוד ועוד, וכלה במרן החיד"א ובבן איש חי ואפילו יש היזכור בדברי מרן הבית יוסף, וכולם נוקטים שלמרות שהוא מאכל בראים ולכן מותר לאוכלו בשבת, הוא גם מועיל מאד לרפואה, בקיצור, לסוכר יש הרבה מקורות שהוא בריא, בפרט זה ה"נבט" או ה" טבזד"…
אולם, אם נרצה שלא להסתבך עם דעת הרופאים שבימנו שבעיניהם הסוכר הוא אם כל חטאת… נסייג ונאמר שכמובן הכל במינון הנכון… אבל זה התשובה הזאת לא ממש מדויקת, ההסבר הכשרותי יכול לתת יותר מענה למה הסוכר כיום פחות בריא ומהו הסוכר הבריא ומהו הסוכר היותר כשר.. ונקדים מעט, את הסוכר מייצרים משני מרכיבים ותלוי מאד באזור המגורים וארץ הייצור, למשל בחלק העולם של אמריקה הדרומית והמזרח הרחוק, הסוכר מופק מקני הסוכר מחמת שהקנים זקוקים לחום רב וקרקע דשנה ולחה. לעומת זאת, בארצות אירופה בהולנד ובלגיה ובעיקר אלו שבצד הקר הסוכר מופק מסלק הסוכר, מפני שהצמח אינו צריך אקלים חם, כל ההבדל ביניהם הוא רק בשלב הראשון של הוצאת הסוכר למים, כאשר קני הסוכר נסחטים על ידי מכונת ערגול (כמין מכבש, שבהם נכנסים קני הסוכר בין זוג גלילים עוצמתיים הלוחצים וסוחטים אותם), וסלק הסוכר נקצץ לרצועת דקות כמו צ'יפס, למרות השוני במרכיבים התוצאה הסופית יכולה להיות מאד זהה במראה למרות שיתכן שיהיו איזה שינויים קלים בערך התזונתי, אבל עד התוצאה הסופית ישנם כמה שלבים מאד חשובים שמהם מפיקים את הסוכר דמררה, הסוכר הנבט, והסוכר החום. לאחר שהסלק נחתך לרצועות (צ'יפס'), או לחלופין בקני סוכר לאחר סחיטת המיץ, הקנים הנותרים נשטפים במים חמים, הממסים את שאריות הסוכר ומוציאים אותו מן הקנה. את המים החמים מזרימים בכיוון ההפוך לסלק או לקנים, ובכך המים החמים ממצים ומוצאים את הסוכר מתוך הסלק, ומתקבל נוזל הספוג במים וסוכר…. אלא שכבר בשלב הזה מתעוררות בעיות הכשרות, והיא הוספת האנזימים, למשל, פעמים שעונת הסוכר המופק מסלק הסוכר, מתחילה רק בחודשי יוני – אוגוסט (למניינם), עד ינואר, פעמים שבסוף העונה ישנה קרה והסלק קופא באדמה, ומונע ממיץ הסוכר שבתוך הסלק להיסחט ולכן מוסיפים לסלק אנזימים שיפרקו את מיץ הסוכר, גם בקני הסוכר ישנה את אותה בעיה, רק בצירוף הפוך, ושם תהיה הבעיה שקני הסוכר התייבשו מעט ואינם נוחים להיסחט, ולכן תצטרך התערבותם של האנזימים… ומי שלא יודע אינזמים הם חיידקים הגדלים על מצע חלבוני ובדך כלל מהחי, כך שחייבים לדעת שהאנזים הזה לא מופק מבשר נבלות וטרפות… לאחר שהמים ספחו עליהם את כל מיץ הסוכר מן הקנה. מתקבלת תמיסה עכורה בגוון ירקרק או אפור, המכילה כמה חומצות המשוות לה טעם לוואי חמוץ ומר, בכדי לנקות את התמיסה מוסיפים מי סיד שהוא חומר כימי שאין בו חששות כשרות, הקושר את חומרי הלוואי, וגורם להם לשקוע בתחתית המכל. המיץ שנותר, עובר חימום בחום מאד גבוה, ומועבר למכלי ואקום שבהם הוא מזדקק ומתעבה לסירופ סמיך בגוון חום, ומתחיל לעבור הליך הנקרא "סילינג",כאשר מוסיפים לתוך הסירופ הזה סוכר אבקתי (איסיג סוגר) בכמות של כמאתיים גרם לכשש עשרה טון, מה שקורה שכל חלקיקי הסוכר הקטנים מתחילים להתגבש, בגלל שהסוכר שבמשקה מתחיל להתלבש על האבקה ולאט לאט נוצרים גבישי סוכר לבנים וקטנים, המזכירים את ה"נבט" רק שהנבט האהוב על ה"פרסים" נשאר יותר זמן בתהליך הזה ולכן הוא גדל יותר. ואם נעצור לרגע נבין, ה"נבט" המקורי מופק לאחר שסחטו את הקני סוכר והתקבל מיץ שמתחיל להתאדות עד שהוא נעשה גבישי, הסוכר הזה הוא הכי קרוב לסוכר האמיתי והטבעי ולכן יש לו את הערך התזונתי הכי גבוה הוא מכיל ויטמין בי, כרום, קובלט, מגנזיום, מנגן ואבץ, אמנם הבעיה האמיתית שלו שלכן הוא לא מאושר לפסח, כי מי שבעיקר מייצר את הנבט אלו מפעלים מאד קטנים ופרמטיבים הנמצאים בפינות העולם שמאד קשה לעקוב ולפקח אליהן ולדעת מה באמת קורה שם אם המרכיבים שלהם כשהם אמורים להיות כשרים לפסח… אבל כשנמשיך מעט ונגיע לשלב של הסוכר דמררה Demerara , שמקור השם היא ממושבה בשם דמררה הקיימת ב"גיאנה" של ימנו, הסוכר הזה מוחזק לסוכר הכי בריא כי הוא מופק ממש מהשלב הראשון לאחר שהמיץ נהפך למולסה והתאדה, לכן צבעו חום עז כמו המולסה ומשום כך הוא יותר נוזלי ודביק, וכן על זה הדרך ככל שנייבש ונאדה יותר את המולסה נקבל דרגות שונות של סוכר חום. חשוב להדגיש, הזכרנו את הסוכר החום המקורי, אך נסייג שכל זה בתקווה שמייצרים את הסוכר החום לפי התכנית המקורית, אולם כיום מפעלים רבים בעולם מזרזים הליכים, הם לוקחים סוכר לבן ורגיל, ומערבים בתוכו במקרה הטוב מולסה חומה, (מיץ הקני סוכר המקורי שצבעו חום), או במקרה הפחות טוב "קרמל" )סוכר לבן שעבר חימום וקיבל מראה של צבע חום(, ונקווה שאין שם גם צבעי מאכל…. כיום השיטה היותר נפוצה להפקת הסוכר לבן , היא ליצור מרק של נוזל חום ובתוכו גבישי סוכר לבנים וקריסטלים, על ידי הוספת הסוכר אבקתי, שבעצם היא התערובת של גבישי סוכר ומולסה. ואת אותו הנוזל להזרים לתוך צנטריפוגה, שהם תופים מחוררים בדפנותיהם המסתובבים במהירות ומפרידים בין המולסה לגבישי הסוכר הלבנים, בשלב הביניים בו הסוכר נעשה לקריסטל ישנם שתי בעיות כשרות, האחת כמעט ולא מצויה, ולכן אפשר להסתפק בבדיקת האנליזה של חומרי הגלם, והיא שיתכן שיוסיפו בתהליך הזה ״גליצרין״, אולם הבעיה השנייה – שהיא בעצם הבעיה הקיימת כמעט בכל מפעלי הסוכר והיא הוספת ה"אנטיפום" שהוא אחד מהחומרים המונעים קצף, ובייצור הסוכר הוא מאד הכרחי, ואם החומר לא כשר הוא בבעית שומן מהחי.